פורסם לראשונה ב-31 במרץ 2022, רלוונטי גם היום

"את רואה אילנה, גדלתי שם, במעברות", הסביר בתחילת 2021 היועץ האסטרטגי רונן צור לאילנה דיין, כשהוא עמד איתה במרפסת ביתו המפואר והצביע אל עבר שכונה שנראית הרחק באופק. זה קרה בפרק של התוכנית עובדה, שעסק בסבב בחירות קשה ואגרסיבי במיוחד בין בנימין נתניהו לבני גנץ, וחשף סיפור מדהים על קמפיין הבחירות בקרב על ראשות הממשלה.

דיין היא עיתונאית ותיקה, מנוסה ועתירת הישגים עיתונאים. ככזו היא מצוידת בחושים חדים וגם מכירה כבר שנים ארוכות את רונן צור, כמו גם את אינספור היועצים האסטרטגים שפועלים מאחורי הקלעים ומחברים בין האנשים ששולטים במשק הישראלי ומשפיעים על כספי הציבור. היא יודעת היטב שצור אחראי בעצמו לחלק גדול מהתככים ומהמזימות, כמו אלו שאפיינו את המאבק בין גנץ לנתניהו ושהוא תיאר בפניה בתכנית בחיוך מיתמם, ממתיק סוד.

למרות זאת, דיין לא רק נתנה לו לגיטימציה, אלא סיפקה לו במה בעלת ערך כלכלי אדיר. מחד הוא הוא זוכה לקושש אמפתיה מהצופה באמצעות אזכור של ילדותו שאינו רלוונטי לתחקיר, ומאידך, מספר את הסיפור הבא, מבלי להיחקר על תפקידו בו:  

אנשי נתניהו, סיפר צור, אספו חומר רגיש וניסו לסחוט את גנץ באמצעותו. צור אומר לדיין: "אני חושב שכשמישהו חוצה את הקווים האדומים, הוא צריך לשלם על זה מחיר. היה צריך להעמיד את נתניהו במקום ולהגיד לו 'יש כללים. אם אתה תשבור אותם, הם ישברו גם ביחס אליך'". הוא מוסיף וחושף שלגנץ היה מידע שיכול היה להביך ולסבך את נתניהו באותה מידה: "בני היה צריך לקבל החלטה, האם הוא משיב באותו מטבע לנתניהו. והוחלט בסוף שלא לעשות זאת". כשהיא שואלת אם הוא יודע מה היה המידע שהגיע לגנץ, משיב צור שכן. 

אם נניח לרגע שצור דובר אמת, הרי הוא מספר שגנץ בעצמו שקל לסחוט את נתניהו. יתרה מזאת, גם אם לא במכוון – הוא חושף את שיטתו המפוקפקת ברגע מזוקק אחד. מאותו רגע, ידעו הצופים בבית, ובמיוחד הלקוחות הפוטנציאלים מקרב בעלי ההון והפוליטיקאים, שצור חולש על ברז מידע אדיר שיכול להרים ולהפיל אנשים משפיעים במשק הישראלי, ורק הוא יחליט אם לחשוף אותו לציבור בהתאם לאינטרסים שלו. 

אחת משיטות העבודה של צור, וכמוהו עוד המכנים עצמם "יועצים אסטרטגיים", היא שילוב ידיים עם חברות שאוספות מידע על מי שלקוחות היועצים רוצים להילחם בהם. אפשר רק להפליג בדימיוננו באשר למה המידע הזה משמש. 

צור פיזר את המידע הזה והמשיך מחויך אל האופק. סביר להניח שכבר בימים הקרובים תראו אותו יושב בפאנל פרשנים זה או אחר – אצל רפי רשף, עם רינה מצליח בפגוש את העיתונות, ברדיו ואפילו בערוץ הטלויזיה באינטרנט דמוקרט TV,  רשימה מאד חלקית – משל היה מי שמביט מן הצד על התככים, ולא זה שמבצע אותם, מאחורי וגם לפני הקלעים. 

לא ימין ולא שמאל 

לא דיין ולא צור לבד בסיפור הזה. כל כלי התקשורת הגדולים בישראל, המוחזקים על ידי בעלי הון או בעלי אינטרסים שונים, אינם מעזים לגעת ביועצים האסטרטגיים כמעט לעולם, למעט ברגעים מיוחדים – כשהם נופלים. 

לא רק שאינם מעזים להתעסק עם היועצים האסטרטגים – גם לא בתוכניות התחקירים המובילות והאמיצות ביותר – כלי התקשורת רק נותנים להם בשנים האחרונות עוד ועוד במות שיאפשרו להם להוציא את התככים והמזימות שלהם לפועל ובמקביל, לצבור לגיטימציה ציבורית.

כך, החל צור לכתוב לאחרונה טורי דעה לאתרים האינטרנטיים הפופולאריים של קשת, אפילו ללא גילוי נאות סימבולי (שלא היה משנה דבר). במקביל, התברר לאחרונה שאבי ניר, האיש החזק בערוץ המסחרי הגדול והמשפיע בישראל החליט, לשכור את שירותיו כדי לקדם את מיזם הסטרימינג החדש שבו משקיע הערוץ. קשר נוסף בין צור לקשת אפשר למצוא בכנסים משותפים של הערוץ ושל ההסתדרות, גוף שצור מייעץ לו כבר שנים. בכנסים האלו, כבכל הכנסים הנפוצים בתעשיה, כלי התקשורת מקבלים הרבה מאוד כסף בצורת חסות, במקרה זה מההסתדרות, ובתמורה מספק לה הערוץ סיקור באתר ובטלוויזיה.  

צור אינו מקבל את הבמה בשל היותו מזוהה עם השמאל בישראל, בין היתר כיועץ לגנץ או למפלגת העבודה ובראשה מרב מיכאלי. רק לפני מספר שנים הונח השפע התקשורתי הזה למרגלותיו של היועץ המזוהה והקרוב ביותר לנתניהו אז, ניר חפץ. אין עיתונאי בכיר בישראל שלא ידע על שיטותיו המפוקפקות של חפץ, יועצם של בני משפחת נתניהו, ששימש גם יועצם של טייקונים גדולים (בין היתר היה בכיר אצל נוני מוזס בידיעות אחרונות וייעץ לנוחי דנקנר עד נפילתו), עוד הרבה לפני שנעצר בפרשות השחיתות בתיקי האלפים והפך לעד מדינה.

אבל כמו היה פרשן לגיטימי לגמרי, הוחלט לשלב את חפץ בפאנל פרשנים של תוכנית בוקר בחדשות 12, בהנחיית עיתונאי ותיק אחר, ניב רסקין. רסקין הוביל תוכנית שלמה שעסקה בהתנהלותה האתית של התקשורת ושודרה בערוץ ציבורי, אבל נראה כי לא היתה לו שום בעיה לשים בעמדת הפרשן דווקא את חפץ, שהרקיב במו ידיו במשך שנים את האתיקה העיתונאית בישראל.

רני רהב אמנם אינו מתהדר לו בתואר האצילי "יועץ אסטרטגי" אלא איש יחסי ציבור, אבל גם הוא בוחש היטב במשק במשך שנים ומחובר לכל מי שאפשר במועדון ההון שלטון עיתון בישראל. הוא הפך בקשת 12 לפרשן לגיטימי וברשת 13 זכה לתוכנית אירוח לצדו של שרון גל.

עידו מינקוסבסקי, שם עולה בשמי עולם היח"צ בישראל עם צבר לקוחות מרשים ומשפיע, הוא חבר קרוב של עורך מהדורת חדשות 12, גיא סודרי, וגם הזרים לאחרונה סכום המוערך בכ-100-200 אלף שקל כחסות לפודקאסט בכיכובה של יונית לוי.

זה לא נגמר בקשת וגם לא בערוצים המסחריים. בתאגיד השידור הציבורי חשבו שיהיה משעשע לצרף את רהב לעיתונאי הוותיק והמנוסה חיים לוינסון (שיצא בעצמו בעבר נגד הזמנתו של רונן צור כפרשן לאולפנים) בהגשת תוכנית היתולית לכבוד פורים (בעיני לא היה שום דבר היתולי בכך, אלא אם כן עבודה בעיניים על הציבור הישראלי עונה להגדרה "היתולי"); בגלי צה"ל העניקו לעסקן וליועץ לשעבר יעקב ברדוגו תוכנית משלו; אבי בניהו, יועץ בוחש ומקושר גם הוא, קיבל בעבר פינה בערוץ 10, ומשמש פרשן פופולרי בכלי תקשורת רבים ובאופן קבוע בעיתון מעריב.

נדב פרי, שהיה עיתונאי בכיר בערוץ 10, עבר לעבוד כיועץ בעסקי הגז של הטייקון יצחק תשובה, שעד לפני רגע היה בעצמו מבעלי השליטה בערוץ 12. חיש קל הפך פרי למרואיין פופולרי אצל הקולגות שלו לשעבר. אפשר היה למצוא אותו מתראיין אצל שני העיתונאים בעלי המוניטין המצוין קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, שראיינו אותו בתוכנית הרדיו שלהם בכאן רשת ב', בנושא ההשלכות הפוליטיות של ועדת הבדיקה לפרשת הצוללות. ומילא שלא שאלו שאלה אחת על התפקיד שלו – לקדם את האינטרסים של הטייקון הבוס שלו, שבאופן אינהרנטי סותרים לא פעם את האינטרס הציבורי – הם אף לא טרחו להציג אותו בכובעו הנוכחי, אלא הציגו אותו כ"כתב פוליטי לשעבר".

וכך, כל אותם יועצים, מפרשנים, כותבים, מקבלים לגיטימציה מהתקשורת ובו זמנית גם חסינות מפני חשיפת העובדה שהם פועלים לא פעם בעבור אינטרסים זרים, לא ברורים ואף אולי כאלו שרומסים את האינטרס הציבורי.

שורה של הוראות 

לא מעט בזכות התקשורת, הלך וגבר עד מאוד כוחם של אותם יועצים מערבבים בעשור האחרון. לצד כל מהלך נסתר מן העין, מנהלים מרבית יועצי התקשורת גם ערוץ פתוח עם העיתונות. היטיב להסביר לי בעבר את כוחם עיתונאי כלכלי ותיק: "בישראל יש שני מסלולי קבלת החלטות: הראשון, שקוף לכאורה, זה שבו מתכנסות ועדות הכנסת ודנות לעומק בהצעות חוק, בדיונים פומביים וזה שבו חברי הכנסת הם בעלי ההשפעה והדעה. אלא שבמקביל יש מסלול נוסף, סמוי לגמרי מהעין, שבו באמת מתקבלות ההחלטות, והוא מצוי במחשכים, מאחורי חדרים סגורים, שם יושבים לוביסטים למיניהם, ויועצים 'אסטרטגיים' ואחרים עם פקידי ממשל וחברי כנסת ולוחשים באוזנם". 

"יש מסלול סמוי מהעין, שבו באמת מתקבלות ההחלטות, שם יושבים לוביסטים ויועצים 'אסטרטגיים' עם פקידי ממשל וחברי כנסת ולוחשים באוזנם"

הלחש הזה הוא לא פעם שורה של הוראות, כפי שלימדה אותנו השבוע עדותו של שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת בעבר ועד מדינה בהווה, בתיק 4000: פילבר הודה שבעסקת בזק-yes (על פי כתב האישום, קיבל נתניהו שוחד של סיקור עיתונאי אוהד בוואלה, ובתמורה קידם את העסקה במשרד התקשורת), היועץ אלי קמיר "ניהל אותו יותר מהרגיל". 

פילבר אמור היה להיות גורם מקצועי ששוקל את טובת הציבור. במקום זה, הוא נוהל ואפילו לא בידי ראש הממשלה דאז או בידי טייקון התקשורת בעל השליטה בבזק ובוואלה, שאול אלוביץ', אלא על ידי היועץ שלהם, שנעצר אף הוא בהמשך. "זה היה אירוע קיצוני כזה", העיד פילבר, "שבא מפוקח ואומר לי 'תעשה ככה' ומציב לי דרישות ואני מממש אותן… טון הדיבור של קמיר היה פטרוני". 

קמיר מייצג את האינטרסים של בעל הון נוסף ששולט בתקשורת, האוליגרך לן בלווטניק המחזיק בערוץ 13. בעבר הוא בחש – יחד עם חפץ מיודענו – בנוגע למינוי שופטת המחוזי בדימוס הילה גרסטל ליועצת משפטית לממשלה, וניסה לגשש אצלה מה עמדתה בעניין תיקי נתניהו. קמיר הוא חבר קרוב של גרסטל, אבל את מה שיש להגיד על שופטת בכירה, שאינה רואה פגם בחברות מהסוג הזה נשאיר לכתבה על מערכת המשפט. 

תיקי נתניהו כרגיל בוטים, אבל לא חריגים. כשבוחנים את פרשות השחיתות הגדולות בישראל בעשור האחרון, מגלים בקלות את מעורבותם של אותם שכירי החרב, יועצי תקשורת שכלי התקשורת על עיתונאיהם הבכירים שומרים עליהם מכל משמר. בפרשת ישראל ביתנו הורשע בסיוע להפרת אמונים רונן משה, יועץ בכיר, שהיה גם חבר דירקטוריון בחדשות 2, ובאותה פרשת ענק הורשע באותו סעיף גם הלוביסט ישראל יהושע. 

היועץ טל זילברשטיין, שעבד בצמוד לשלושה ראשי ממשלה – אהוד אולמרט, בעצמו עבריין מורשע, אהוד ברק ובנימין נתניהו – נחקר בשתי פרשות שונות בישראל, תיקי החקירה נגדו נסגרו, עד שלפני מספר שנים הורשע ברומניה (בהעדרו) יחד עם המיליארדר בני שטיינמץ שצבר הונו בדרכים מפוקפקות. 

בלי טובות ובלי מסיבות

כל התרועעות של עיתונאים עם יועצי התקשורת מעבר לתקשורת הבסיסית ביותר שנדרשת איתם, מקטינה עוד יותר את היכולת לסקר אותם כראוי ומקשה, אפילו אם באופן טבעי בלבד ולא מושחת בהכרח. 

כל התרועעות של עיתונאים עם יועצי התקשורת מעבר לתקשורת הבסיסית ביותר שנדרשת איתם, מקטינה עוד יותר את היכולת לסקר אותם כראוי 

אין זה אומר כמובן שאסור לעיתונאים להיפגש עם היועצים, הם הרי מקורות טבעיים מעצם הקשרים והאינטרסים שהם מייצגים ומעבר לסיפורים גדולים – לפעמים הם באמת יכולים לספק פרשנות מעניינת לאירועים ותהליכים, כמי שמכירים את הדברים מבפנים. 

עם זאת אסור להגיע למצב כמו זה שהתקשורת בישראל הגיעה אליו – של יחסי תלות ויחסים חבריים שמספקים בסוף היום לא רק חסינות תקשורתית אלא גם לגיטימציה שמסתירה מעין הציבור את מידת עוצמתם והאופן שבו הם מרעילים את התרבות השלטונית בישראל..

כל מינגלינג של עיתונאים עם יועצי התקשורת וסוללות יועצים מטעם, כל שילוב שלהם בתכניות, כל ארוחת ערב לצד בעלי הון ופוליטיקאים בביתם של יחצנים, כל טובה ולו וקטנה ומינורית שעיתונאי מבקש מיחצן, כל מסיבת יומולדת לעיתונאי שאליה מגיעים מושאי הסיקור שלו, כל יחסי תן וקח  – מרחיקים אותנו מחשיפת פרשות שחיתות נוספות.