פרק 3
איך אפשר להילחם בתביעות השתקה של כמעט 3 מיליון שקל
פורסם לראשונה ב-2 ביולי 2020
יוני 2016. אני אמא לגור בן השנה וחצי. גרה בחולון. מטר מההורים, אלא מה. חותמת אבטלה לאחר שפוטרתי מ"המקור", ותוהה איך ממשיכים מכאן. דבר אחד קבוע היה אז בחיי: התביעה שהגישו נגדי דודו דגמי והחברה שלו אורבן נדל"ן.
באמצעות עורך הדין עמוס ון אמדן, ביקשו דגמי ואורבן שהדיונים יתנהלו בדלתיים סגורות. אני ועורכי הדין שלי אורי קידר ועמוס נוה (שייצגו אותי פרו בונו) התנגדנו נחרצות.
המשמעות של דלתיים סגורות היתה יכולה להיות הרסנית מבחינתי, כי אי אפשר היה לדווח על התביעה. כנתבעת וכעיתונאית שאפתי שהתביעה תסוקר באופן הנרחב ביותר שאפשר, ושעסקי דגמי ואורבן יחשפו.
.png)
השופטת רחל ערקובי החליטה שאין סיבה לדלתיים סגורות ובאותה החלטה גם התייחסה לצו איסור פרסום של העליון, וכתבה כי אינה רואה סיבה שלא לקשור בין דגמי לבין חברת הנדלן שלו אורבן (לשעבר מיזמים). זה היה רגע מכונן עבורנו, שכן עד אותו רגע לא יכולתי לקשור את דגמי לאורבן נדלן.
4,000 גיבויים פסיכולוגיים
הייתי בטוחה שכעת בעקבות ההחלטה המצוינת לנו העין השביעית תפרסם את הקשר בין דגמי לבין חברת מיזמים/אורבן, בתוך דקות ספורות. זה היה ברור לי שכן אורן פרסיקו, העיתונאי המצוין והיסודי של העין נכח וסיקר כל דיון בתביעת הסרק של דגמי נגדי והיה ממומחה בה כפי שהיה מומחה בגל התביעות ההולך וגדל נגד עיתונאים במטרה להשתיקם. לא פעם הרגשתי שפרסיקו הוא כמו מלאך שומר עבורי. בלי הגזמה. באותו זמן, רק לעיתים רחוקות הגיעו לדיונים כתבים או חברים. היינו רק אני ועורכי דיני. ופרסיקו שיושב במן נטרליות בין ספסל התובע דגמי לספסל הנתבעת. הידיעה שהיה שם תמיד, שיש מישהו שעוקב אחרי המשפט, ויש כאן עניין ציבורי, סיפקה לי בטחון.
בכל מקרה, לצערי, התקווה שהקשר בין חברת מיזמים-אורבן לדגמי סוף סוף יתגלה עם פרסום כתבה על כך בעין השביעית, התבדתה במהרה ונכונה לי אכזבה גדולה. אני זוכרת את הרגע שבו דיברתי בטלפון עם שוקי טאוסיג עורך העין השביעית. טאוסיג הסביר לי שהוא חושש שדגמי יתבע ולכן לא יפרסם את הקשר בין דגמי לחברה. לא האמנתי למשמע אוזניי ופרצתי בבכי של ייאוש. קמתי לשירותים והמתנתי כמה דקות ארוכות עד שיימחה זכר הדמעות ואוכל לחזור ללובי. המשקיע כבר חיכה שם כמה דקות ארוכות. הפגישה היתה קצרה. דעתי הוסחה גם ככה ומחשבתי כבר נדדה לעיתונאים אחרים שאולי יסכימו לפרסם את הדברים.
פניתי לשורה ארוכה של עיתונאים מכלי תקשורת שונים. ביקשתי שיחשפו את הקשר בין אורבן לדגמי ויתייחסו להחלטה של ערקובי. אף אחד לא הסכים לעשות זאת. אולי מחוסר רצון להתחיל להבין את הסבך המשפטי, שכן הם לא סיקרו זאת בהתמדה בדומה לפרסיקו בעין השביעית. אולי מחשש מדגמי, אולי מחוסר זמן. כך או כך התסכול שלי היה גדול.
אבל התסכול לא נמשך זמן רב, כי אז הגיעו אלי עוד שלוש מלאכיות שומרות. זה נשמע קלישאה, אבל ממש כמו עו"ד קידר ונוה, כמו פרסיקו בבית המשפט, כך היו עבורי אירית דולב, מייסדת המקום הכי חם בגיהנום ואז מו"לית שותפה ביחד עם בעלת הממון מאחורי האתר עינת פישביין ובמיוחד טל שניידר, בעלת הבלוג הפוליטי העצמאי "הפלוג" וכיום הכתבת הפוליטית של גלובס. את פישביין ודולב לא הכרתי אז. עם שניידר היתה לי היכרות די ארוכה. החברות ביננו התחילה כשחשפנו בעיתון הארץ את פרשת עמנואל רוזן שהטריד עיתונאיות.
ודווקא הן, עיתונאיות עצמאיות, ששתיים מהן, שניידר ודולב, נטולות גב כלכלי של מו״ל עשיר, מעמידות את עצמן בחזית, הסכימו לפרסם את הסיפור בלי לחשוש מאיומי סוחר הנשים הגדול ועורך דינו האגרסיבי ון אמדן. ולראשונה פורסם הקשר על דגמי ומיזמים אורבן בשני אתרים בישראל. המקום הכי חם והפלוג של טל שניידר.
המם אותי שמבין כל העיתונאים, מבין כל כלי התקשורת הממוסדים – שלוש נשים עיתונאיות עצמאיות, בלי גב כלכלי של מו"ל עשיר היו היחידות שהסכימו לפרסם את הסיפור בלי לחשוש מאיומי התביעה של ון אמדן.
.אחרי הפרסומים באתרים האלו הגיע פתאום צונאמי אדיר של התעניינות תקשורתית בתביעה
זמן קצר אחר כך הצטרף אליהן העין השביעית, אתר שעוסק בביקורת תקשורות ומסקר כמעט כל תביעה משפטית נגד עיתונאים. מהאתר הגיע אלי אורן פרסיקו, גם הוא מלאך שומר. בלי הגזמה. באותו זמן רק לעיתים רחוקות הגיעו לדיונים כתבים או חברים; פרסיקו היה שם תמיד. הידיעה שיש מישהו שעוקב אחרי המשפט סיפקה לי ביטחון.
אחרי הפרסומים באתרים האלו הגיע פתאום צונאמי אדיר של התעניינות תקשורתית בתביעה, כולל של כלי תקשורת שלא הביעו בו עניין בהתחלה. מי שהיתה אחראית לגל הצונאמי היא ענת באלינט, כיום ד"ר לתקשורת ואז עיתונאית פעילה בארגון העיתונאים.
בלי ידיעתי ובלי שהכרנו, יזמה באלינט קמפיין של ארגון העיתונאים שקורא לציבור להבטיח כי יקח חלק בתביעה אם אפסיד ואאלץ לשלם את מלוא הסכום שנתבע ממני.
הארגון ציפה שכ-3,000 אנשים ישתתפו בקמפיין ויתחייבו לשלם קצת יותר מ-500 שקלים אם אפסיד. בפועל כ-4,000 אנשים התחייבו לשלם קצת יותר מ-400 שקלים אם אפסיד.
זה היה אחד הדברים המרגשים שקרו לי בחיי. לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים יתמכו בי. הגיבוי היה בעיקר פסיכולוגי, זאת משום שסירבתי לקחת בחשבון אפשרות של הפסד בתביעה. סירבתי גם לחשוב שאי פעם אקח כסף מאנשים למטרה כזו. ביני לבין עצמי התבדחתי שאם אפסיד אמכור את גופי לדגמי. הומור שחור כזה.
מיזמים הופכת לאורבן
בינתיים מיזמים החליטה לשנות גישה. החברה החליטה לשנות את שמה לאורבן נדל"ן והגישה לבית המשפט מסמך שלפיו דגמי העביר לאיש העסקים יאיר סגל את המניות שלו בחברה ללא תמורה.
אלא שהתברר ממסמכים שהם הגישו לבקשתנו, שלמרות העברת השליטה בחברה, דגמי המשיך להחזיק בכל הפרויקטים שהיו בחברה עד לרגע העברת השליטה ואלו היו הרבה פרויקטים. הוא לא רק החזיק בעשרות אחוזים מכל פרויקט, אלא גם התנהל מול דיירים בפרויקטים האלו, גם קיים ישיבות עם גורמים שונים בעירית תל אביב ובהמשך גילינו בחקירות של מנהלי החברה שהוא עדיין מגיע לעבוד במשרדים כמה פעמים בשבוע. כל זה קורה גם כיום. רק לאחרונה הודיע לי דייר מאחד הפרויקטים של החברה שדגמי פגש אותו בפרויקט. הוא אף טען שהרגיש מאוים ממנו, אבל ביקש שלא אפרסם הסיפור עדיין.
רק לאחרונה הודיע לי דייר מאחד הפרויקטים של החברה שהוא הרגיש מאוים מדגמי, אבל ביקש שלא אפרסם את הסיפור עדיין.
המעורבות הנמשכת של דגמי בחברה היתה חשובה מבחינה ציבורית במיוחד נוכח הניסיון של החברה לטשטש את הקשר בינה לבינו, אבל מבחינה משפטית היא לא היתה רלוונטית באמת להליך המשפטי בעיניי. כי את הפוסטים שבגינם נתבעתי כתבתי גם כך כמה שנים לפני כן, בזמן שדגמי היה בעלים באופן רשמי, דירקטור בחברה והרוח החיה בה, בדיוק כשם שהיה הרוח החיה מאחורי רשת הסחר בנשים הענקית.
בין כל העיתונאים שדיווחו בסופו של דבר על הקשר בין דגמי לאורבן אפשר היה למצוא את גור מגידו, היום עיתונאי בדה מרקר, ואז עיתונאי בגלובס, שלא הסתפק בטענות החברה שלפיהן דגמי כבר לא קשור אליה. הוא עשה דבר פשוט – התקשר לאורבן נדל"ן וביקש לדבר עם דודו דגמי. העבירו לו את דגמי מיד.
למרות התהילה הרגעית והתמיכה הגדולה, זו היתה תקופה די קשה עבורי. שכן בעוד מככבת בכלי התקשורת כעיתונאית אמיצה – במציאות הייתי נטולת עבודה ועם ביטחון עצמי ברצפה וחרדה די גדולה מהמצב.
עברו עוד כמה חודשים, ובנובמבר 2011 הגיעה ההתאוששות הגדולה. זה קרה בגלל פרשת אלון קסטיאל שחשפנו במקום הכי חם. בעקבותיה התחלתי לעבוד במקום, אצל אותן פישביין ודולב שהיו מהבודדות שהעזו לפרסם על הקשר בין דגמי לאורבן מלכתחילה.
ההתקשרות היתה תחילה כפרילנסרית ובהמשך כעובדת קבועה. תקופת נדודים וחיפוש עבודה שנמשכה כשנה הגיעה לקיצה. מצאתי את גן העדן שלי.
אבל ההליך המשפטי מול דגמי היה רחוק מלהסתיים. ולא ידעתי שבעוד זמן קצר יגיעו עוד שני הליכים מסובכים שישפיעו גם על ההתנהלות שלי מולו.
תביעת השתקה, טייק 2
בסוף 2016 התחלתי לחפור על לשכת עורכי הדין ועל ראש הלשכה אז אפי נוה, דמות שהיתה אנונימית כמעט לציבור הרחב למרות כוחה האדיר במערכת המשפט.
אחרי תחקיר שארך שבועות, פרסמתי בינואר 2017 שתי כתבות על נוה ולשכת עורכי הדין. הכתבות האלו גררו אינספור איומים בתביעה מצד עורכי הדין של נוה, אז האיש החזק בעולם המשפט הישראלי.
ידעתי שאין לי שום טעות בכתבות. הקפדנו על כל אות ועל כל מילה, הצלבנו כל מידע בעזרת אינספור שיחות עם מקורות ומסמכים ועבדנו עם ייעוץ משפטי צמוד. לא האמנתי שנוה והלשכה יעזו לתבוע. האמת היא שלא האמנתי שיעז לתבוע אחרי שראה את הסיקור הנרחב והשלילי שקיבלו דגמי ואורבן בגלל התביעה נגדי. התבדיתי. יום אחד פתחתי את תיבת המייל שלי ושם חיכה לי העתק תביעה על סך מיליון שקל.
ברגע הראשון צחקקתי. יש לי תביעות על סך 2.7 מיליון שקלים עכשיו, חשבתי. זה אומר שאגדיל את הסכום השבועי שאני שמה בצד מ-10 ל-15 שקלים בשבוע. אלא שכעבור רגע התחלף הצחקוק בחששות גדולים. אחד מהם היה שפתאום ינחת עלי גל של תביעות השתקה מצד גורמים שונים שכתבתי עליהם לאורך השנים. חששתי שהגל הזה יוביל לכך שאנשים יחשבו שאם יש נגדי כמה תביעות – אני אשמה בכך והעבודה העיתונאית שלי לא רצינית.
"ידעתי שאין לי שום טעות בכתבות. הקפדנו על כל אות ועל כל מילה, הצלבנו כל מידע בעזרת אינספור שיחות עם מקורות ומסמכים ועבדנו עם ייעוץ משפטי צמוד"
ברגע הראשון צחקקתי. יש לי תביעות על סך 2.7 מיליון שקלים עכשיו, זה אומר שאגדיל את הסכום השבועי שאני שמה בצד מ-10 ל-15 שקלים בשבוע.
התביעה של נוה פגעה בעבודה שלי. באותה עת הייתי עסוקה בתחקיר על מוזיאון ישראל ועל התנהלותו הבעייתית והבזבזנית של המנכ"ל הוותיק ג'ימס סנידר. פרסמתי שתי כתבות בנושא ותכננתי לפרסם עוד אחת.
לקראת הכתבה השלישית קיבלתי איום בתביעת דיבה מאגודת הידידים האמריקאית של מוזיאון ישראל. הרוח של המכתב היה: אם תפרסמי את הדברים – נתבע אותך באמריקה.
החלטתי לא לפרסם. לא חשבתי שאצליח להתמודד עם עוד תביעה וירדתי מפרסום הכתבה.
זו היתה עוד נקודת משבר עבורי. פעם ראשונה שהחלטתי לא לפרסם משהו משיקולים לא ענייניים והפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה גדול הנזק של תביעות השתקה מצד בעלי הון וכח.
לא רק שהן משתיקות עיתונאים בקשר למושא הכתבה שמאיים בתביעה, הן גם מחלישות את היכולת של הנתבע לפרסם תחקירים אחרים בשל אותו החשש בדיוק.
למרבה המזל התעשתתי במהרה. כעבור זמן קצר פרסמתי עוד כתבה על ג'יימס סניידר ומוזיאון ישראל. אף אחד לא הגיש נגדי תביעה על הכתבות אלו, לא באמריקה ולא בישראל. אבל הגיעה אליי תביעה אחרת שהיתה קשורה לתביעה של דגמי נגדי.
קיבלת תביעה. רוצה להגיב?
את התביעה השלישית קיבלתי משוטה חובל, לשעבר מנהל מחלקת הרישוי והפיקוח על הבניה בעיירית תל אביב ומילדיו. על חובל וילדיו כתבתי כמה כתבות, כחלק מסדרת הכתבות על דגמי, שכן המשפחה היתה קשורה בעבותות לעסקיו של סוחר הנשים הגדול.
חובל מעולם לא שלח מכתב איום בתביעת דיבה לעיתון, וסירב להגיב לכל בקשות התגובה שלי. אז מה קרה פתאום?
ב-2017 החלטנו עורכי דיני, קידר ונבו, ואני לכלול את שוטה חובל ואת בנו שי חובל ברשימת העדים שרצינו לזמן בתביעה שהגיש נגדי דגמי.
באותו זמן – שלוש שנים מאז הוגשה התביעה – התחלנו להתקרב באיטיות אל עבר דיוני ההוכחות, שהם לב לבו של המשפט. כשבוע לאחר שזימנתי את שוטה ובנו לעדות, צלצל אלי חן מענית, כתב המשפט של גלובס. "שוטה חובל הגיש נגדך תביעה" הוא אמר לי. "רוצה להגיב?"
לא קיבלתי שום תביעה נכון לאותו רגע. למעשה, אחרי שקראתי את הכתבה בגלובס פניתי מיוזמתי לרון לוינטל, שצוין בכתבה כעורך הדין של שוטה ומשפחתו וביקשתי שישלח לי את התביעה.
זה היה מעשה קצת טיפשי, שכן כידוע שלכל מי שתובע יש חובה להגיש את המסמך לנתבע ולקבל אישור על כך. אבל לא היה אכפת לי להתעסק בקטנות. בטח שלא בזמן שצרה חדשה ניתכה על ראשי: תביעה שלישית על סך 660 אלף שקל. בסך הכל 3 תביעות בסך 3.3 מיליון שקל. ועזבו את זה, מאיפה אשיג מי שייצג אותי עכשיו?
לא נותרה לי ברירה. חזרתי עם הזנב בין הרגליים למו"ל הארץ עמוס שוקן ואיך לומר בעדינות, התרפסתי. זה היה מאוד לא קל עבורי. בין שוקן לביני היו לא מעט חילוקי דעות לאורך השנים האחרונות שלי בקבוצת הארץ. לא רק בקשר לדגמי, כפי שתיארתי בפרק הקודם.
סברתי שהוא התערב משיקולים לא מקצועיים בכתבות שלי בדה מרקר ובהארץ, במיוחד בכתבות על בנק הפועלים. אמנם הוא מעולם לא הוריד לי כתבות, אבל היה שלב שבו בכל בקשת תגובה שביקשתי מהבנק, הם היו שולחים איום בתביעת דיבה, טוענים שאני מסיתה נגדם ופונים לשוקן, שהחל לקרוא את הכתבות בעיון בטרם פרסומן והעיר לי עליהן, דבר שלא עשה מעולם.
בנוסף, שוקן ניסה להתערב לא פעם בפרסומים בדף הפייסבוק שלי. כמה חודשים לפני עזיבתי, כשמילאתי בדה מרקר תפקיד של עורכת שוק ההון באתר, הוא דרש שאוריד את התמונה הראשית בדף הפייסבוק שלי, שבה נראה שלט שהיה תלוי על בניין ביהודה הלוי בתל אביב, מול בנק הפועלים.
על השלט הזה, שלא היה לו שום קשר אלי, הודפסה בגדול חלק מתגובה שבנק הפועלים שלח לי באחת הכתבות שפרסמתי על הבנק ובה איים כי יתבע אותי באופן אישי. שוקן סבר שאני לא יכולה למלא תפקיד של עורכת שוק ההון באתר ושתמונה כזו תופיע בדף הפייסבוק שלי. לא הסכמתי. אני מבינה שהיחס של עיתונאים ומו"לים לגבי פרסום ברשתות החברתיות יכול להיות מורכב. אבל לא היה סיכוי שאתן למישהו חיצוני להתערב בתכנים שאני כותבת בדף הפייסבוק שלי.
ובכל זאת, פניתי לשוקן.
עשרות עדים ורני רהב
בסך הכל שוקן מו"ל מאוד הגון. ולא ראיתי מצב שבו יזנח אותי להתמודד לבד עם תביעה שמוגשת נגדי בקשר לכתבות שפרסמתי בעיתון, אפילו אם התביעה עצמה הוגשה נגדי בקשר לפוסט שפרסמתי.
ואכן, שוקן הסכים. הפעם הוא העלה דרישות חדשות שנאלצתי להסכים להן מחוסר ברירה, ואשר נתנו לי את התחושה שהוא מחזיק חרב מעל ראשי ומסרס את היכולת שלי למתוח גם עליו ביקורת.
תחילה הוא דרש שלא אכתוב דבר על שוטה חובל ו/או על בני משפחתו בכל הקשור לתביעה או בקשר אחר שיכול להשפיע על התביעה בלי אישור מראש שלו ו/או של עורכת הדין טלי ליבליך.
הבנתי את ההיגיון שלו כמובן. הוא לא רצה עוד סיפור כמו דגמי שבו אני מפרסמת פוסט וסכום התביעה גדל. אבל אני הרגשתי שהוא מסרס אותי, שכן מבחינתי כל כוחי בתביעות ההשתקה הוא שאני לא שותקת לגביהן.
כעבור כמה ימים הוא החמיר את הדרישות: דרש שלא אעלה לפייסבוק כל כתבה שפורסמה בהארץ או בדה מרקר ללא אישור מראש שלו או של עורכת הדין ליבליך. לא כתבות שלי וגם לא כתבות של אחרים.
שוקן חשש כי אם אעלה לינק לכתבה שפורסמה בעיתון שלו, הוא עלול להיות חשוף לתביעה בעצמו. גם את זה יכולתי להבין, אבל זה כבר נתפש בעיני כמו פגיעה בחופש הביטוי שלי.
אחרי שחטפתי דיכאון קל מהדרישות שלו – התחלתי להשתעשע. לפעמים הייתי שולחת לו הודעות באמצע הלילה שאני רוצה להעלות כתבות מהעיתון לפייסבוק שלי. בכל זאת, למה שאחכה לבוקר. אחרי כמה פעמים כאלו הדרישה של שוקן הצטמצמה לאישור לכתבות שלי בלבד. כך עשיתי. בכל פעם הופתעתי שאישר את כל שביקשתי, גם כתבות שלא רווה מהן נחת בעבר.
מערכת היחסים שלי עם שוקן הטרידה אותי אז. חששתי שבתביעות לשון הרע שלי, כשירצו לטעון שאני עיתונאית לא אחראית או לא מקצועית, יזמנו אותו להעיד או ישתמשו בחילוקי הדעות ביננו נגדי.
אלא שהחשש שלי התבדה. שתי התביעות האחרונות הגדולות שהוגשו נגדי כלל לא הגיעו לשלב של זימוני עדים. ובתביעה של דגמי נגדי – בעוד ביקשנו לזמן עשרות עדים (נאלצתי להתפשר על עשרות בודדות ולא עשרות רבות) – דגמי ועורך הדין שלו עמוס ון אמדן תכננו לזמן עד אחד בלבד – את איש יחסי הציבור רני רהב.
אני זוכרת את הרגע שבו ראיתי את שמו של רהב כמתוכנן להגיע להעיד מטעם דגמי כאפיזודה קומית. חשבתי שזה נהדר, כי סוף סוף אקבל סיקור תקשורתי נרחב לתביעה. ועם זאת הופתעתי, שכן רהב פרסם לינק לכתבה על דגמי וכתב שהיא מאוד חשובה. מצד שני, זמן לא רב אחר שפרסמתי את הכתבות על דגמי ושוטה חובל, פרסמתי גם עליו כתבת תחקיר גדולה שפגעה בו ובעסקיו. התברר שזו היתה הסיבה שבגללה רצו דגמי ואורבן לזמן אותו: כדי לרמז שפגעתי בעסקיהם כמו שפגעתי בעסקיו. איני יודעת אם הם ירדו מזה בסופו של דבר או שרהב שסירב להגיע.
כך דגמי ואורבן נותרו בלי עדים מטעמם. אנחנו התחלנו לזמן את העדים שלנו, ביניהם סוחרי נשים שהיו שותפים של דגמי, ראש ארגון הפשע היפואי עיזאת חמאד שישב בכלא, את שוטה חובל וגם אנשים שטענו שנפגעו מהתנהלות דגמי ואורבן.
חשבתי שאני מכירה את כל מה שהם יספרו על דוכן העדים, ושום דבר לא יפתיע אותי כשאשמע סיפורים על האיש הנוראי הזה. טעיתי.
אחת העדויות הדהימו אותי יותר מכל. איש עסקים בתחום הנדל"ן סיפר שדגמי טען שהוא חייב לו 800 אלף שקל בגין עסקה שעשה איתו ועם אורבן. ערב אחד הוא קיבל טלפון מאדם שבישר לו במילים אלו: אם לא תשלם לדגמי את החוב – אהרוג את הבן שלך ואאנוס את אשתך.
מי היה אותו איש עסקים, מה העידו אחרים וגם על הפעם הראשונה שהתיישבתי על דוכן העדים ונחקרתי. על כל זאת תוכלו לקרוא בפרק הבא.
