פרק 2
"אני אגרור אותך לפינות שאת לא רוצה להיות בהן"
פורסם לראשונה ב-18 ביוני 2020
2013. אני עדיין רווקה נטולת ילדים וגרה בשכירות ברחוב טרומפלדור בתל אביב. מחלקת התחקירים של עיתון הארץ התפרקה. סגן עורך הארץ ומי שהיה אחראי להקמתה, אבי זילברברג, עזב. אני עובדת לבד, ממשיכה לפרסם את הכתבות על דודו דגמי ושוטה חובל. על הנדל"ן שלהם ועל העסקים המשותפים של דגמי עם הילדים של חובל.
הטלפון הנייד שלי מתחיל לעשות בעיות. רעשים בשיחה. ניתוקים. טלפונים ממספרים מוזרים. למרות שבדרך כלל אני לא חוששת מהאזנות ומפריצות לטלפון – אני מתחילה לחשוד.
יום אחד, בעודי מחוץ למערכת אני מקבלת מייל מוזר מהמחלקה הלוגיסטית של העיתון. הם מעדכנים שהם עומדים לשלוח את כל הפלטים של השיחות ורשומות הטלפונים שלי לאבא שלי. לאבא שלי? למה שאבא שלי ירצה כזה דבר?
ביחד ננצח – את נתניהו
אני מתקשרת מהר למערכת ושומעת את הסיפור הבא: מישהו התקשר אליהם, אמר שהוא אבא שלי וביקש את רשימת הטלפונים שלי. אותו אדם הסביר שתכננו אירוע והזמנו הרבה אנשים, ובסוף אנחנו לא עושים את האירוע אבל הוא צריך את הטלפונים כדי לבטל את ההזמנות ואני לא עונה.
תמונה: דגמי
איכשהו הוא גרם לאנשים מהמחלקה הלוגיסטית שטיפלה בטלפונים להאמין שזה אמיתי. בין היתר כנראה בגלל שבדרך אליהם הוא הרים טלפונים לכמה אנשים אחרים במחלקות אחרות, שמהם אסף קצת מידע ולמד למשל מי אחראי לטלפונים ועם מי צריך לדבר ומה לבקש.
תפסתי אותם רגע לפני ששלחו פקס למספר שנתן להם. בחיי.
בדקתי בכל זאת עם אבא שלי ליתר ביטחון, למרות שהיה ברור לי שזה קשקוש. הוא כמובן לא ידע על מה אני מדברת. ניסיתי לאתר את מספר הפקס שנתן להם, ללא הצלחה.
החלטתי לגשת למשטרה להתלונן, למרות שהיה ברור לי שזה לא יעזור. הגשתי תלונה בתחנה בסלמה בתל אביב. אמרתי שאין לי מושג מי יכול לעשות כזה דבר, אבל היחידים שאני כותבת עליהם כרגע כתבות לא נעימות הם שוטה חובל ודודו דגמי.
אני מתקשרת מהר למערכת ושומעת את הסיפור הבא: מישהו התקשר אליהם, אמר שהוא אבא שלי וביקש את רשימת הטלפונים שלי.
עד היום אין לי מושג מה קרה לתלונה. אני מניחה שהיא נסגרה. מניחה גם שהיא לא ממש נבדקה כמו שצריך. אבל זו היתה תקופה שהתחלתי ממש לפחד.
היה נדמה לי שעוקבים אחרי לפעמים. המון פעמים כשהייתי בבית, הצצתי בעינית של הדלת כי חששתי שמישהו עומד לידה. כל אדם שהיה עומד ליד הבניין שבו גרתי גרם לי לצאת למרפסת הקטנה ולפטרל.
מחשבות רעות
גם אז כמו היום אני חושבת שיכול להיות שזה היה רק בראש שלי. אבל חששתי מאוד. ידעתי שדגמי כבר מבין שאני האחראית הבלעדית לכתבות עליו. שאם לא אני, לא היה מי שילחם לפרסם כתבות עליו או להסיר את החיסיון שהוא נהנה ממנו.
הכרתי את מעלליו האלימים. למשל את המקרה שבו הכה מישהי כי דיברה בטלפון בלי רשות. את הטענה של מישהי על כך שניסה לאנוס אותה, ואת העדות שלו על הנשים שהיו מפחדות ממנו ועל זה שכלא אותן ביחד עם השותף שלו בדירה ולקח להם את הדרכונים ואת כל המסמכים כדי שלא יברחו.
הכרתי גם כמה תלונות על ניסיונות פינוי אלימים מצידו, של שוכרים שהפריעו לו לקדם פרויקטי נדל"ן שלו ושל חברים שלו. וגם את הסיפור על איך חבר לראש ארגון פשע בשביל לאיים על שוכר שהפריע לבניית פרויקט ענק בפלורנטין.
ניסיתי לנחם את עצמי בכך שעד היום לא רצחו אף עיתונאי בישראל, ושהוא יודע שאם יקרה לי משהו אז יחשדו בו. ובכל זאת, פקדו אותי מדי פעם מחשבות רעות.
עד אז עסקתי בעיקר בפושעי צווארון לבן; דני דנקנר ונוחי דנקנר היו הטופ. אנשים שהתישו אותי לא מעט כשסיקרתי אותם. אבל הסיכון הכי גדול איתם היה שיאיימו בתביעה משפטית או שיהיו לי בעיות אם אצטרך לחפש מקום עבודה אחר (דנקנר החזיק אז במעריב ובזכות כלל ביטוח והבנקים, מלבד דה מרקר והארץ, אף עיתון לא העז לכתוב עליהם בביקורתיות – ש.ש) – לא יותר מזה.
אבל הפחד לא גרם לי להפסיק לכתוב. לא שאני לא פחדנית. אבל כל אחד והפחדים שלו. ופגיעה פיזית אף פעם לא נראית לי מוחשית ולכן גם לא הרתיעה אותי. באותם ימים לא היה לי רכב משלי, ובכל פעם ששאלו אותי אם אני לא מפחדת שישימו לי מטען מתחת לרכב, הייתי מתבדחת שצריך לפוצץ אוטובוס שלם בשבילי.
פשיטה על הבייבידולס
המשכתי לחפור. דירבנה אותי גם העובדה שבעקבות הכתבות קיבלתי עוד מידע עליו מכל מיני אנשים. למשל מאדם שדגמי ושוטה היו מעורבים בפרויקט בבניין שבו אביו המבוגר גר. על האב הופעלו לחצים גדולים לפנות את הנכס, כולל איומים מגורמים לא ברורים. והיה גם שלב שבו הרכב של אביו נשרף לפתע. אותו אדם נשמע לחוץ ומיואש ולא רצה שאפרסם דבר על כך. לא פרסמתי. אבל זה נתן לי דרייב להמשיך.
שמעתי על עוד אדם שהתלונן נגדם במשטרה, קבלן בשם צורי סעדה. לא העמקתי בבדיקת הסיפור ולא כתבתי עליו. לימים סעדה יעיד מטעמי כעד הגנה בתביעה של דגמי ואורבן נגדי. עוד נגיע לעדותו המצמררת בהמשך.
אחת הכתבות שפרסמתי בסדרה על דגמי היתה כתבה על הבייבידולס. מועדון חשפנות גדול בשכונת פלורנטין בתל אביב. במועדון הזה נעצרה אישה שניסתה לשדל שוטר לזנות. היא סיפרה על עוד נשים שעוסקות בזנות במקום, וזה תאם לתלונות של שכנים על המקום.
דגמי היה אחד הבעלים של הבייבידולס. לא שהיה לזה תיעוד ברשם החברות. אחרי שהפך לעד מדינה הוא דיבר על זה במשפט הסחר בנשים וסיפר שהחזיק במועדון, אבל מכר את האחוזים שלו.
תמונה: מועדון הבייבידולס (עוד לא הצלחנו להשיג. על זה)
התברר שלא מכר ולא בטיח. הוא עדיין היה שם. אבל שוב לא קרה לו שום דבר, גם לא לאף אחד מהבעלים במקום. למשל לבחור בשם זאב מנדלסון שהיה אז הבעלים הפורמלי של הבייבידולס. לימים התברר בבית המשפט שהוא הגיע הישר לעבודה בחברת הנדל"ן והתמ"א 38 של דגמי. כישוריו בתחום החשפנות התאים כנראה לאורבן נדל"ן.
היחידה שנעצרה בפשיטת המשטרה היתה אישה שניסתה לשדל שוטר. הבעלים של מועדון החשפנות מיד הציג חוזה שעליו חתמה, שלפיו בין היתר אסור לה לקיים יחסי מין עם לקוחות. היה שם גם סעיף שנוגע לתחתונים שלה. חוזה "סטנדרטי" לגמרי של מקום עבודה. כזה שנועד לכסתח של הבעלים שיודעים שיש זנות במקום, נהנים מזה, אבל דואגים להצהיר בכתובים שהם אוסרים על זנות.
במשטרה לא טרחו לבדוק את עדותה של האישה, שלפיה היו למנהלי המועדון קשרים עם שוטר שהיה מזהיר אותם מפני פשיטות.
באותו זמן גיליתי גם סיפור על חשפנית שטענה שדגמי אנס אותה. אבל לא יכולתי לפרסם פרטים בנושא, עד היום אני לא יכולה. ככה זה אצל דגמי – בכל פעם שגיליתי משהו חדש, היתה איזה מגבלה שמנעה פרסום של העניין.
בקושי סוחר בינוני
החלטתי שאני חייבת להבין מה קורה בבייבידולס, אבל לא הרגשתי שיהיה נכון לעשות את זה בעצמי. חיפשתי שותף לתחקיר ולכתיבה, רציתי שעוד מישהו יהיה חתום איתי על הכתבה. חשבתי שאולי זה ירמוז לדגמי שלא רק אני אובססיבית לחשיפתו. אם כי כמובן שזה לא היה נכון. האובססיה אכן היתה כולה שלי.
פניתי ליניב קובוביץ', כיום הכתב הצבאי של הארץ ואז כתב הפלילים. איש שהתמודדות עם לחצים מצד המשטרה ו/או מצד גורמים עבריינים לא הרתיעה אותו. הוספנו את התרשמותו מהביקור ועמדנו לפרסם את הכתבה.
כרגיל בנוהל הרמתי טלפון לדגמי לבקש תגובה. הוא התחיל לצרוח עליי. "תגידי, מה את רוצה ממני. לא נמאס לך לרדוף אותי. מה עשיתי לך?" הוא צרח ואיים. אלו היו בעיקר איומים שיגרור אותי לתביעה. אבל בין לבין נפלטו לו דברים שלא נשמעו כל כך משפטיים כמו "אני אגרור אותך לפינות שאת לא רוצה להיות בהן".
משפט אחד שאמר לי היה די מדהים בעיניי. את משקרת בכל הכתבות, את מפרסמת שקרים הוא צעק. כששאלתי איזה הוא השיב שפרסמתי למשל שהוא סוחר הנשים הגדול בישראל והוא בקושי היה סוחר בינוני.
הוא התחיל לצרוח עליי. "תגידי, מה את רוצה ממני. לא נמאס לך לרדוף אותי. מה עשיתי לך?" הוא צרח ואיים. אלו היו בעיקר איומים שיגרור אותי לתביעה.
השיחה הזו מאוד הפחידה אותי. גם אם לא היה פולט את עניין הפינות שאני לא רוצה להיות בהן היא היתה מפחידה אותי. כי ברור לי שדגמי שאינו אדם טיפש, מכיר היטב את החוק ולא היה נופל באיום של אלימות כלפי, כשהוא יודע שאני מקליטה אותו (והוא גם אמר שהוא יודע שאני מקליטה אותו ולא אכפת לו).
ליד: הוא התחיל לצרוח עליי. "תגידי, מה את רוצה ממני. לא נמאס לך לרדוף אותי? מה עשיתי לך?" הוא צרח ואיים. אלו היו בעיקר איומים שיגרור אותי לתביעה
וכמובן שכשפושע בסדר גודל כזה מאיים עליכם בצרחות, קשה מאוד לא לפחד מכך שעצבנתם אותו ודחקתם אותו לפינה בעצמכם ומי יודע מה יעשה אפילו שהוא לא מאיים במפורש בפגיעה פיזית.
שיתפתי בשיחה הזו כמה חברים ועורכים בעיתון. בסופו של דבר החלטתי לא להתלונן. גם ככה היה לי ברור שמשטרת ישראל לא תעשה עם זה שום דבר. במיוחד כאמור כשהניסוחים הם יותר משפטיים. וגם כשבחלק מהשיחה אפשר היה ממש לרחם עליו ולחוש במצוקה של מי שחושב שאני רודפת אותו על לא עוול בכפו.
אחרי שהכתבה על הבייבידולס יצאה לאור, היו לי עוד כמה כתבות. כאלו שקשורות לדגמי במישרין או כאלו שבהן כתבתי על שוטה חובל משפחתו ועסקיו, כתבות שדגמי כיכב בהם. בערך ב-2014 הגעתי למסקנה שפרסמתי את כל מה שיכולתי לפרסם ואין לי מה לעשות יותר.
כמו בתחקירים רבים שפרסמתי – קיבלתי הרבה תגובות של כל הכבוד והערכה וחיזוקים. אבל ההרגשה היתה שלא הצלחתי להזיז שום דבר ולא הועלתי לאיש. דגמי המשיך לעשות עסקים בלי בעיה ונהנה מהגנה על שמו.
התלונות שהוגשו נגדו במשטרה נסגרו בזו אחר זו. הקפדנו, בהמלצת הייעוץ המשפטי של הארץ לא לחשוף את שמו החדש או תמונתו, וגם לא לפרסם פרטים מזהים על עסקיו. איש לא ידע שהחברה שאני מדברת עליה כל הזמן היא אורבן נדלן (מיזמים לשעבר).
בכתבה על הבייבידולס היתה לנו פשלה קטנה ולא מכוונת. חיפשנו לשלב בכתבה תמונה של מועדון חשפנות. העורכים בחרו תמונה שבה רואים רגלי אישה רוקדת ומתחת לבמה יש בר ולידו עומד איש אחד. הכל היה חשוך ומטושטש למדי. מבחינתנו זו היתה תמונת גנרית של מועדון חשפנות. אחרי שהכתבה פורסמה קיבלנו מיד מכתב מאיים מעורכי הדין של דגמי. התברר שמי שרואים בתמונה זהו דגמי. מיד אחרי שפנה הסרנו את התמונה.
הצדק לא יוצא לאור
באותה תקופה היתה לי פסיכולוגית שהייתי פוגשת פעם בשבוע בערך. הייתי יושבת אצלה ומדברת בעיקר על שני נושאים: הרצון שלי להיות אמא, שהיה מלווה בחרדות כלכליות גדולות, שהתחזקו בגלל העובדה שתכננתי להביא לעולם ילד לבדי מבנק הזרע; וחוסר היכולת שלי לשחרר מדגמי, ובכלל מתחקירים שאני מפרסמת בשל תחושת תסכול גדולה שהצדק לא יוצא לאור.
לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שאחרי כל מה שחשפתי – לא קורה שום דבר. לא יכולתי להשלים עם האדישות הציבורית. אבל עבדתי על זה. אמרתי לעצמי כל הזמן שעשיתי כל מה שיכולתי ואין מה לעשות יותר, וקדימה – הגיע הזמן לעבור הלאה.
ואז הגיע אפריל 2014, וקרו בו שני דברים. הראשון הוא שההזרעה בבנק הזרע הצליחה – ונכנסתי להריון. הדבר השני הוא שנתקלתי בפרסומת של חברת אורבן נדלן (אז עדיין מיזמים) על פרויקט בקריית שלום בתל אביב באתרים של דה מרקר והארץ.
לא האמנתי למראה עיניי. לא הבנתי איך יכול להיות שבאתר של הקבוצה שבה אני עובדת יש פרסומים לחברה הזו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאף אחד לא יודע מי זו החברה הזו. ובכלל, העובדה שמדובר היה בפרויקט בקרית שלום, שם היו בני משפחה שהתלוננו שדגמי ניסה לפנות אותם בכח, הרגה אותי.
החלטתי לכתוב פוסט בעניין. כתבתי שאני קוראת לאנשים לא לעשות עסקים עם חברת אורבן נדל"ן, ושומר נפשו ירחק. כתבתי שאני לא יכולה להסביר למה. רציתי לשמור על צו איסור הפרסום, כפי שפורש על ידי עורכי הדין של הארץ שלפיו אין לקשור בין החברה לבין דגמי.
אני כבר לא זוכרת במדויק אם זה היה ישר אחרי הפוסט הזה או שהיה עוד פוסט ברוח דומה, אבל דגמי הגיש נגדי תביעה על סך 700 אלף שקל, פחות או יותר. הוא לא טען שהיתה טעות באחת מהכתבות; הוא פשוט תבע אותי על כך שקראתי לחברה מפוקפקת. מי שהגיש את התביעה בפועל היתה אורבן ולא דגמי עצמו, אבל כאמור חברה אינה בן אדם ודגמי היה אחראי לכך.
כעבור זמן קצר, כמו ברוב ההליכים של תביעות לשון הרע ובכלל בהליכים משפטיים כלשהם, נשלחים הצדדים לנסות להתגשר ביניהם. היתה לנו ישיבת גישור. הייתי אז כבר בשליש האחרון להריון. באמצע החודש השביעי שברתי את הרגל. לגישור הגעתי מגובסת בתחושה של היפופוטם צולע.
לגישור הגעתי מגובסת בתחושה של היפופוטם צולע
נכנסתי לחדר עם עורכת הדין של הארץ טלי ליבליך. מולנו ישב דגמי עם מי שהיה אז עורך דינו. איני זוכרת אם זה היה עמוס ון אמדן או מישהו ממשרדו. במשך כל הישיבה הוא נעץ בי מבטים מאיימים. כמובן שזה לא משהו שאפשר להוכיח ואולי אלו היו המבטים הרגילים שלו, אבל ככה הרגשתי.
ישיבת הגישור התפוצצה בתוך זמן קצר כשברור היה לי שאין לי כוונה להתגשר עם האיש הזה והאמת, גם הוא לא נראה כל כך בעניין.
זמן לא רב אחרי שיצאתי משם כתבתי שוב פוסט שקורא לאנשים לא לעשות עסקים עם אורבן נדל"ן כי היא חברה מפוקפקת. שוב לא הסברתי מדוע, כי כאמור רציתי להקפיד על צו איסור הפרסום ברוח הפרשנות שנתנו לו עורכי הדין של הארץ אז.
כעבור זמן קצר, אולי אחרי עוד פוסט אחד או שניים. קיבלנו כתב תביעה חדש ומעודכן מדגמי. הוא הגדיל את סכום התביעה ל-1.68 מיליון שקל.
את הארץ הוא לא תבע – רק אותי
בכל הזמן הזה עמוס שוקן מו"ל הארץ סיפק לי הגנה משפטית, למרות שהתביעה הוגשה רשמית בגלל הפוסטים שלי ולא בגלל הפרסומים בכלי התקשורת שלו. אגב, זה היה קשקוש כי בישיבת הגישור אחד הדברים שדרש דגמי היה שנוריד את כל הכתבות בעיתון. אבל את הארץ הוא לא תבע – רק אותי.
בראייתי זה הדבר שהיה על שוקן לעשות. זאת משום שברור שהפוסטים שלי קשורים לעבודה שלי. למעשה, עמוד הפייסבוק משמש אותי רק לעבודה ולא לחיים האישיים. פתחתי אותו רק ביום שבו סוף סוף התפרסמה הכתבה הראשונה על דגמי, כשרציתי שהיא תגיע לכמה שיותר אנשים.
אלא שבשלב הזה שוקן החל לדרוש שלא אפרסם שום דבר בפייסבוק שלי על התביעה בלי אישור של עורכת הדין ליבליך. כתבתי לו "אין בעיה", ואחרי כמה דקות העליתי פוסט נוסף שמפנה לכתבה שפורסמה על התביעה. שוקן כעס, ויש להודות שבצדק מבחינתו.
התנצלתי, אבל גם הבעתי בפניו ביקורת על עניינים שקשורים להתנהלות המשפטית מול דגמי. בסופן של ההתכתבויות בינינו נותרתי עם תחושה שאני לבד ושעליי לחפש עורך דין אחר. מצאתי את עצמי בחודש תשיעי בלי עורך דין שייצג אותי בתביעת הענק של דגמי ואורבן נדל"ן.
כעבור זמן קצר ילדתי. בחופשת הלידה התחלתי לחפש עורך דין שיסכים לייצג אותי פרו בונו. זה לא היה פשוט. היו עורכי דין שהעדפתי לא לפנות אליהם כי ידעתי שאני כותבת על תיקים שלהם לא מעט, או שאולי עוד אכתוב עליהם ועל לקוחותיהם. היו עורכי דין מקרב חברי מועדון ההון-שלטון-עיתון שהעדפתי להפסיד בתביעה מאשר שייצגו אותי.
וכך התגלגלתי לי לא מעט זמן כש גם העובדה שמדובר בתיק שהיקפו גדול יחסית עמדה בעוכריי. בתיק כזה שכר הטרחה גבוה יחסית, ולכן לא כל עורך דין ישמח לייצג אותי פרו בונו.
הייתי כבר על סף ייאוש, כשנחת עליי מלאך אחד. כך זה הרגיש לי. ערב אחד, בעודי מנסה לעכל את האמהות החדשה ועסוקה בעיקר בקפיצות על כדור פילאטיס כדי להרגיע את גור, בני הבכור, הגיע אליי לביתי בחולון עורך הדין אורי קידר ממשרד כבירי נבו קידר בלום. מי שהפנה אותי אליו היה עורך הדין ישי שנידור, שעימו התייעצתי קודם לכן.
קידר ואני דיברנו והוא מיד הסכים לקחת את התיק. התברר שהמשרד שלו אחראי למטה המאבק נגד סחר בנשים. כל כולו פמיניסטי. הוא חשב שצריך להילחם על התיק הזה עד הסוף, ואמר שיעשה הכל כדי לחשוף את דגמי באותה הזדמנות. רקמנו חלומות ביחד. לא רק שאבן נגולה מליבי, גם חזרה לי קצת תקווה שאפשר יהיה לחשוף את האיש הזה ואת עסקיו המפוקפקים.
התחלתי לנסוע עם גור הקטן באוטובוס למשרדים של כבירי נבו קידר בלום ברמת גן כדי לשבת על החומרים, על כתבי ההגנה, על זימוני העדים. על מה לא. מלבד קידר, טיפל בתיק עורך הדין עמוס נוה. עוד מלאך אחד. זה הזמן להודות שאפילו קצת נדלקתי עליו. אלא שתוך דקה התברר שיש לו בת זוג. עוד אחד נפל.
לפעמים נוה היה מחזיק את גור על הידיים בזמן שהיינו עובדים על המסמכים, ופעם אחת אפילו הביא לי חיתולים כשנתקעתי בלי. זה היה שירות הפרו בונו המושלם.
בינתיים קיבלתי עוד בשורה מרגשת. התנועה למען איכות השלטון החליטה להעניק לי את אות אבירת איכות השלטון. הטקס נערך זמן קצר אחרי הלידה. לא הגעתי אליו. אבל שלחתי את אבא שלי שיהיה לו קצת נחת. האבא האמיתי כמובן. לא זה הפייק שניסה להשיג את רשימת הטלפונים. לימים התנועה למען איכות השלטון ועורך הדין תומר נאור, יצטרפו לתביעה של דגמי נגדי כידידי בית משפט ויטענו כי מדובר בתביעת השתקה של עיתונאית.
שופטת נעימה מדי?
הגישור התפוצץ כזכור והתחלנו עם מסכת דיונים בבית המשפט השלום בתל אביב ועם כל הבירוקרטיה המשפטית, כמו שאני קוראת לה. שזה שאלונים ותצהירים וזימוני עדים ודיוני קדם משפט שאני יושבת בהם ולא מבינה בכלל מה הקשר ביניהם לבין הסוגיה הפשוטה שבגללה אנחנו פה – האם אפשר לקרוא לחברה של דגמי מפוקפקת או לא.
בבית המשפט העדיפו לדבר על כל מיני מושגים כמו היפוך הנטל. הררי מילים של עורך הדין של אורבן, עמוס ון אמדן, שמהן לא הבנתי הרבה.
השופטת שדנה בתיק היתה רחל ערקובי, כיום כבר שופטת במחוזי. באותם ימים עדיין לא ממש הכרתי את מערכת המשפט ואת כל האינטרסים מסביבה. ערקובי עשתה עלי רושם של שופטת הגונה ונעימה, אלא שלפעמים זה הרגיש שהיא נעימה מדי. אולי בגלל זה לקח לה המון זמן לנפנף את דגמי ואורבן מכל המדרגות.
דגמי לא הגיע לדיונים. למעשה אף אחד מהחברה שלו אורבן נדל"ן לא הגיע. זה היה השלב שבו החברה החלה לטעון שהוא כבר לא קשור אליה. עוד נגיע לכך. מי שהיה מתייצב לדיונים הוא עורך הדין עמוס ון אמדן. לפעמים הגיעה איתו עורכת הדין שלומית הראל שוורץ. לא פעם גיליתי שהיא משחקת בקנדי קראש במהלך הדיונים.
ון אמדן הוא חתיכת דמות. לימים גיליתי שהוא חבר מאוד קרוב של אפי נוה יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר. הוא אפילו איים מטעם אפי נוה על כל מיני עורכי דין שביקרו את האחרון בתביעות לשון הרע.
ערקובי עשתה עלי רושם של שופטת הגונה ונעימה, אלא שלפעמים זה הרגיש שהיא נעימה מדי. אולי בגלל זה לקח לה המון זמן לנפנף את דגמי ואורבן מכל המדרגות
יכול להיות שבחייו הפרטיים ון אמדן הוא איש נחמד, אבל בבית המשפט הוא שחצן ואגרסיבי. מתנהל בבוטות גם לעורכי הדין שמולו, וחמור מכך גם לשופטים. פעמים רבות תהיתי לעצמי כיצד יכול להיות שערקובי לא נוזפת בו או מטילה עליו הוצאות או זורקת אותו מכל המדרגות.
לא הבנתי למה אני תמיד שומעת מעורכי הדין שמייצגים אותי שלא צריך להתלהם, לא בכתובים ולא בבתי המשפט. שצריך להתנסח בעדינות, בזמן שון אמדן התנהל בדיון כמו הבריון השכונתי.
עוד דבר שאפיין אותו היה שכל פיפס קטן מבחינה משפטית, כמו מתי יתקיים הדיון, בקשות תגובה או מועדי דיונים – היה גורר הר בקשות שלו לבית המשפט. כאילו שאם לא די בכך שהלקוח שלו התיש אותי, היה נדמה שהוא עסוק כל העת בלהתיש גם את עורכי דיני ואת השופטת.
מצאתי בית חדש
בינתיים בקריירה שלי חלה תהפוכה גדולה. עברתי מהארץ לדה מרקר ואחרי כמה חודשים קיבלתי הצעה מפתה מרביב דרוקר, להצטרף אליו לתוכנית המקור. לקראת סוף 2015 עברתי לערוץ 10. אבל המעבר הזה לא צלח.
ביוני 2016, בערך חצי שנה אחרי שהגעתי למקור, דרוקר התקשר אלי והודיע שהוא נפרד ממני. מצאתי את עצמי בלי עבודה. הרגשתי שיהיה לי קשה לחזור לעבוד בכלי תקשורת ממוסדים, שכמעט כולם מוחזקים על ידי טייקונים ובואו נודה על האמת – לא הייתי מחוזרת כל כך על ידם.
הייתי בדיכאון. היה רגע שחשבתי לעזוב את המקצוע שאני כל כך אוהבת, מה שהכניס אותי אפילו לדיכאון גדול אפילו יותר. גם התביעה ישבה עליי כמשקולת. לא ידעתי איך אני אמורה להתמודד איתה אם באמת אחליט לעזוב את המקצוע. הרי כל הכוח שלי במאבק בתביעה נבע מהיותי עיתונאית.
אבל אז הגיעה נקודת ציון מעודדת במאבק מול דגמי ומיד אחריה גם מצאתי את הבית הכי טוב שיכולתי לדמיין בעיתונות – בגיהנום כמובן. על הדברים הטובים והתלאות שבדרך – בפרק הבא.
